המפרשים נתקשו האיך קידש יהודה את תמר, ובדעת זקנים כתב וז"ל יש מפרשים שבא עליה בקידושין, וכן מפרשים מה תתן לי וכו' ותאמר חתמך ופתילך וכו' פירוש טבעתך שאתה חותם בה, וקידשה בטבעת וכו'. ואם תאמר ואכתי האיך הועילו הקידושין, והלא לא מסר לה הטבעת אלא בתורת משכון, ואמרינן בקידושין (ח ע"ב) קדשה בפרוטה והניח משכון עליה אינה מקודשת. ויש לומר שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי. אמנם לאחר מכן התנה עמה שאם שולח גדי עזים שתחזיר לה הטבעת. כן נראה לי. עכ"ל.
והנה בגמרא קידושין שם אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן, אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת, דמנה אין כאן משכון אין כאן. ונחלקו הראשונים בביאור טעם הגמרא "מנה אין כאן משכון אין כאן":
שיטת הרא"ש
הרא''ש (שם סי' י') פי' שמשכון שאדם נותן לחבירו הוי בטחון על חוב שכבר מחויב לחבירו. וחל רק אם כבר יש שעבוד על האדם, דהיינו שהנותן המשכון כבר מחויב לחבירו, ע"ז חל המשכון. אבל אם אינו מחויב עכשיו ממון, מאחר שאין כאן שעבוד מקודם, ואין כאן שעבוד הגוף, ולכן אינו חל המשכון שהרי לא שייך להתחייב דבר על ידי נתינת משכון לבד. ולזה כשאומר אדם לאשה התקדשי לי במנה, ואינה נותן לה שום מנה, לא נתחייב כלום באמירתו לבד, וכשנותן לה משכון, ג"כ אינה מקנה להאשה שום חפץ, ואינו יכול להתחייב ליתן חפץ או כסף על ידי נתינת משכון, ולכן אין המשכון כלום. ולשיטתו ביאור הגמרא הוא, "מנה אין כאן" היינו שאין כאן שום חיוב ושיעבוד על גוף האדם, ולכן "משכון אין כאן", המשכון אינו כלום, וכאילו לא נתן לה דבר. ולדבריו היכי שהתחייב עצמו באופן המועיל ליתן לה מנה, בזה מועיל נתינת המשכון שיהי' כבטחון על החוב.
שיטת הרמב"ן
הרמב''ן פי' שבעצם אפי' בלא שיעבוד על האדם שייך ליתן משכון ולהתחייב בדבר על נתינת משכון לבד, שע"י נתינת משכון על מנה יכול המקבל לזכות בהשעבוד. אולם לגבי קנין כסף וכן לגבי קנין קידושין לא מהני המשכון, מאחר שבקנין כסף ובקידושין צריכים נתינה גמורה, ואם עדיין הכסף ברשות הנותן, אין זה קנין כסף, אפילו אם מחויב ליתן מכח ששיעבוד את עצמו ליתן, אינו קנין, מאחר שהכסף עדיין ביד הנותן, וזה נקרא אכתי אגוד גביה. וא"כ המקדש במשכון, הגם שנותן משכון להאשה, וחל השעבוד, מ"מ האשה אינה אוחזת בהמשכון רק לבטחון שיתן לה הבעל הכסף הקידושין, אבל אכתי לא בא הכסף לידה, נמצא שכסף הקידושין עדיין אגוד לגבי בעל, ולכן אינו חל הקידושין. וה"ה בלוקח ע"י קנין כסף ונתן להמוכר משכון, שייך עיכוב זה. ולדבריו הפי' הוא, "מנה אין כאן" היינו שלא נתן ברשותה המנה של הקידושין, ולכן "משכון אין כאן" לא מהני המשכון כלום להתקדש בו.
שיטת הראב"ד
הר"ן כתב בשם הראב"ד שדוקא אם אמר התקדשי לי במנה ונתן משכון על זה, אז אינה מקודשת, מאחר שלא קנתה המשכון, אבל אם אמר קני במשכון זה שיעבוד מנה קנה האשה המשכון, ומקודשת.
ופליגי האחרונים בביאור שיטתו, המהרי"ט (בחי' על הרי"ף במס' קידושין שם) והחלקת מחוקק (אה"ע סי' כ"ט סק"ז) סוברים, שהראב"ד ס"ל שכדי שיחול הקידושין צריכה האשה לקבל דבר מבעל המקדש, ולכן כשאמר התקדשי לי במנה והניח לה משכון ע"ז, לא שיעבוד עצמו בכלום, ולכן אינה מקודשת. אבל כשאומר קני במשכון זה שיעבוד מנה, הקנה לה שיעבוד בגוף המשכון, והאשה מקבלת אותה השיעבוד, ומקודשת. ופי' "מנה אין כאן" הרי שלא נתן לה כלום בידה, ו"משכון אין כאן" היינו שלא נתן לו שום שיעבוד.
נמצא לשיטתם, שהראב"ד חולק על הרא"ש, מאחר שהרא"ש ס"ל שאפי' בכה"ג אינה מקודשת, ואין המשכון כלום, שהרי לא הי' שיעבוד הגוף שיחול עליו נתינת המשכון.
אמנם הקצות (סי' ק"צ סק"ז) חולק וסובר בביאור שי' הראב"ד שהוא כשיטת הרא"ש שצריך דוקא חיוב על הגוף. והגיה בדברי הראב"ד "שיעור מנה" במקום תיבת "שיעבוד מנה", וביאור דבריו שדוקא אם אמר קני במשכון זה שיעור מנה מקודשת, שבכה"ג בודאי נתן לה המקדש שיעור כסף, שנותן לה גוף המשכון שיעור מנה.
נפק"מ לדינא
א] אם נותן שט''ח על עצמו וקידשה בו, לדעת הרא''ש והראב"ד מהני שע''י שטר חל התחייבות. משא''כ לדעת הרמב''ן אינה מקודשת שאכתי הכסף אגוד גבי', ורק נתן לה התחייבות ליתן המעות.
ב] אם אמר קני במשכון שיעבוד מנה, לביאור הראשון בדברי הראב"ד מהני, משא"כ להרא"ש ולפי' הקצות בדעת הראב"ד לא קנה, דהא לא היה שיעבוד, וגם להרמב"ן אינה מקודשת, שגם באופן זה אכתי אגיד גבי הבעל הכסף קידושין.
ג] ונראה דגם קושית המפרשים איך הואיל המשכון שנתן יהודא לתמר, תלוי במחלו' הנ"ל, שהרי יהודה נתן לה המשכון על גדי עיזים, שבההוא הנאה שהסכימה שיבוא אליה נתחייב לה יהודה בהגדי עזים, וברגע שנתחייב לה הגדי עזים הי' לה שיעבוד אצל יהודה, והועיל המשכון. וא"כ שפיר יש לומר שלהרא"ש והראב"ד נתקדשה ע"י שקנתה הערבון, באותה שעה. אמנם לדעת הרמב"ן לא נתקדשה בהמשכון אף בכה"ג, שכיון שהגדי עזים הי' אצל יהודה א"כ הי' אגיד גבי' הכסף, ולשיטתו צריכים לתירוץ של הדעת זקנים לומר שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי, וזה מועיל לכו"ע. והגם שלאחר מכן התנה עמה שאם שולח גדי עזים תחזיר לה הטבעת, מ"מ לא מקרי אגוד גבי הבעל, כיון שקידשה בגוף המשכון.
שיטת הר"י מיגא"ש
הר"י מיגא"ש פי' דא"א לזכות במשכון ע"י משיכת המשכון גרידא, שמשיכה מהני רק בקונה גוף החפץ, אבל היכא שאינו קונה אלא משכון לא מהני משיכה אלא כסף דוקא, או גוביינא דבי"ד, ומה שמהני משכון בעת הלואה הוא משום שנתחייב כסף ההלואה. ולדבריו הפי' "מנה אין כאן" שאין כאן קנין כסף על המשכון, וא"כ "משכון אין כאן" לא קנה המשכון על ידי משיכה. (כן ביאר הנמוקי יוסף ריש ב"מ דעת הר"י מיגא"ש).
וכעין זה מצינו בריטב"א החדשים (ב"מ צט ע"א) אמימרא דרב הונא דאמר ששואל קונה חפץ השאול רק ע"י השתמשות ולא במשיכה. וז"ל וטעמא דר"ה משום דס"ל דמשיכה אינו קונה במטלטלין מדאורייתא, ורבנן הוא דתקון, וכי תקון דוקא במכר או מתנה שהוא קנין הגוף, אבל בשאלה דלית בה לשואל אלא קנין פירות לא תיקנו לה משיכה, עכ"ד. ונראה דזה ג"כ כוונת הנמ"י הנ"ל בדעת הר"י מיגא"ש, שלקנות משכון בעי דוקא כסף או גוביינא דבי"ד, ולא סגי במשיכה, דהא אין לו קנין הגוף בהמשכון. [ואע"ג דלא קי"ל כרב הונא בהא דשואל אינו קונה במשיכה כמפורש בסי' ש"מ, היינו טעמא דסבירא לן דגם בשואל יש לו קנין גוף לפירות, כמבואר בנתיבות סו"ס שמ"א.]