בילקוט שמעוני (בראשית רמז ק"נ) וז"ל צווח יהודה קול אחד, ונפלו כל שרי מצרים, והפילו החיות. ויוסף נפל מן הספסל, ונפלו שיניהם של שלש מאות גבורים, והפכו פניהם ולא חזרו עד יום מותם, אף פרעה נפל מכסאו שנאמר והקול נשמע בית פרעה. עכ"ל.

ובמקום אחר (איוב רמז תתצ"ז) מוסיף הילקוט שמעוני בשם המדרש, וז"ל מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול, והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ ובא מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וכו', ומקולם נפלו שתי עיירות גדולות שבמצרים פיתום ורעמסס, ועל דבר זה נגזר על ישראל לבנותם עכ"ל.

ויש לדייק ממדרש הנ"ל ענין בהלכות מזיק ע"י קול, שהרי מקול יהודה ניזקו גם העיירות וגם הגיבורים, ולענין תשלומין איירי המדרש רק מהעיירות שנפלו ולא מהגיבורים שניזקו. ומוכח מזה שכשאדם מזיק בקולו, יש נפק"מ מי הוא הניזק. 

ונרחיב קצת בדין מזיק על ידי קול:

ב' חילוקי דינים בדין היזק בקול

א] הזיק כלים בקול: בשו"ע חו"מ סי' ש"צ (סעי' ט') בדיני ממון המזיק כתב המחבר וז"ל כשם שחייב על כח שיש בו ממש וכו' כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם וכו' או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו עכ"ל. ומקורו מהגמ' ב"ק (דף יח:) "תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית, ותקע בו ושברו, משלם נזק שלם" [עיי"ש שפעמים חייב רק חצי נזק מדין צרורות]. הרי מוכח שהבעלים מחויבים לשלם מדינא על דבר שניזק ע"י קול בהמתו וכדו'.

ב] הזיק אדם בקול: בסי' ת"כ (סכ"ה) בדיני אדם המזיק כתב המחבר וז"ל צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים עכ"ל. הרי מוכח שאם אדם מזיק חבירו בקולו פטור מדיני אדם. ובסמ"ע כתב ע"ז "דכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו, גרמא בעלמא מיקרי, ומ"מ חייב בדיני שמים כיון שנתחרש בסיבתו" עכ"ל.

ועוד שם (סל"ב) וז"ל המבעית את חבירו, אע"פ שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכו', וכן אם זעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים עכ"ל. הרי יש לנו חידוש דין באדם המזיק בקולו אדם אחר, שהמזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

נמצא פעמים שמזיק בקול חייב מדינא, ולפעמים הוי רק גרמא. ונשאר לנו לבאר החילוקים:

הכל תלוי בהניזק, אי הי' אדם או כלים

במס' קידושין (דף כד:) מקשה הגמ' "למימרא דקלא לאו כלום, והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נק שלם וכו', א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מבעית נפשיה". וברש"י וז"ל וכי מיבעת מדעתי' קא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום עכ"ל. ובחסדי דוד (על התוספתא פ"ו ה"ה) מוסיף נופך וז"ל כלומר ואינו מוכרח שיתחרש, דאי לאו דאיהו יהיב ליביה ליפחד, לא היה מתחרש, ונמצא שאינו אלא גרמא בעלמא, ולכך פטור, ומ"מ חייב בדיני שמים עכ"ל. א"כ אתי שפיר שרק במזיק אדם מקולו, אז פטור מדיני אדם, מאחר שהניזק הי' בידו לא להפחד. משא"כ בבהמה שאינו בן דעת אם מבעיתו הוי היזק ברור וחייב גם בדיני אדם.

הרי שיש לנו חילוק גדול בדין מזיק בקול, אם הניזק הוא אדם בן דעת, אז יש רק דין גרמא. ולכן פטור מדיני אדם כמבואר בשו"ע בסי' ת"כ הנ"ל. משא"כ מש"כ בשו"ע בסי' ש"צ הנ"ל, איירי בכלים, שאינם בעלי דעת כלל, וברור שיזוקו ע"י קול נעירת החמור או שאגת הארי וכדו', ולכן חייבים הבעלים בדיני אדם. וגם אדם המזיק בקולו, אם מזיק כלים שאינם בעלי דעת, מחויב כדין אדם המזיק כיון שניזק מכוחו.

והנה, רש"י מבאר איהו מבעית נפשיה היינו שבידו הי' לא להפחד. אך בשיטמ"ק (ב"ק דף צ"א.) בשם הרמ"ה כתב פי' אחר וז"ל איהו דקא מבעית נפשיה שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר ולא הרכין, אבל ודאי אם לא הי' יכול להרכין ראשו לצד אחר ולא להציל את עצמו מן ההיזק גירי דידיה אהנו ביה עכ"ל. ומבואר שאם לא הי' ביד הניזק להציל את עצמו, חייב המזיק. ויש לעיין לפי"ז אם רש"י מודה בכה"ג שאם הזיק בקול גדול מאוד שמזיק חוש השמיעה, וברור שניזק מהרעש הגדול ולא מהפחד, אי חייב המזיק. ולכאו' נראה שמאחר שלא הי' ביד הניזק להציל את עצמו חייב המזיק. ודוקא בניזק ע"י פחד אז הוי בידו לא להפחד [ועיין בספר משפט המזיק פרק ט"ז שכתב כן].

וכעי"ז כתב באולם המשפט (סי' ת"כ סק"ו) לדעת רש"י דאי לאו האי טעמא דלא הוה ליה לאבעותי כלל חשוב כמזיק בידיו עיי"ש [ועדיין יש לעיין בדברי הטור שלא משמע כן, וצ"ע].

וגם יש להוסיף על מה שנתבאר שאם ניזקו כלים על ידי קול, חייב המזיק לשלם מדינא, זהו רק אם ניזקו הכלים מהקול גופא. משא"כ אם על ידי הקול נגרם שיזוקו כלים מדבר אחר, אז הוי גרמא, ופטור מדיני אדם, וכמבואר בשו"ע סי' ת"י (סל"א).

היוצא לדינא

הזיק כלים או בהמה בקול: תלוי אם ניזקו על ידי הקול, ולדוגמא התוקע בתוך כלי זכוכית ונשבר הכלי, חייבים לשלם. אבל אם ע"י הקול גרם שיזוקו ע"י דבר אחר, הוי גרמא ופטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. 

באופן שניזק אדם ע"י קול: תלוי אי ניזק מהפחד הוי גרמא, ופטור המזיק מדיני אדם. אבל אם ניזק מהקול גופא, כגון שהמזיק הפעיל רעש גדול מאוד על ידי מיקראפאן וכדו', וחוש השמיעה של אחד ניזק מהרעש, וברור שניזק מעצם הרעש ולא מהפחד, נראה שנחשב מזיק בכחו ממש, וחייב בדיני אדם.

לפי מה שנתבאר, מבואר למה לא הי' שום טענה על יהודה על מה שניזקו הגיבורים על ידי קולו, כיון שניזקו מפחד קולו ובידם הי' לא להפחד. אבל על החומות שנפלו הי' טענה, מאחר שהי' ממון שניזק.

אם שכנים יכולים למחות על קול

מצינו עוד דין במפעיל רעש, בדין נזקי שכנים. והוא בסי' קנ"ה (סט"ו) שאם אחד מפעיל רעש סמוך לבית חבירו, והשכן חולה והרעש מזיק לו. חייב להרחיק הרעש. ועי' בפתחי חושן (ח"ו פי"ג אות כ"ה) שיש להמנע לכתחילה מהכרזות בשעות הלילה המאוחרות, שזה מונע מלישן עיי"ש. ולפי"ז יש כח לשכנים למחות להמפריעים שינתם על ידי קולות. ואגב יש לציין שהרמב"ם בספר המצוות (מ' רנ"א) כתב בדין אונאת דברים בלאו דלא תונו, שכולל גם שלא יכעיסנו ויבהילוהו. עיי"ש.