גדר איסור לא תחמוד ולא תתאוה
בפסוקים איתא שני לאוין נפרדים, אחד של תאוה "לא תתאוה" ואחד של חימוד "לא תחמוד". וצ"ב מהו החילוק בין תאוה לחימוד. ומבואר ברמב"ם בפרק א' מהלכות גזילה (הל' ט' - י') שהתאוה הוא בלב, שחושב האיך יבוא הדבר של חבירו לידו, ובמחשבה זו עובר על הלאו של לא תתאוה. והחימוד הוא במעשה, שהולך ועושה מעשה שיבוא הדבר של חבירו לידו. וז"ל כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר "לא תחמוד" וכו', ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר "לא תתאוה", ואין תאוה אלא בלב בלבד עכ"ל. וכדבריו נפסק בשו"ע חו"מ הל' גזילה (סי' שנ"ט סעי' י'(.
איסור לא תתאוה הוא רק אם יכול באמת לקנותו
הפוסקים ביארו שיטת הרמב"ם, שעוברים על לא תתאוה שלב א' קודם שעוברים על לא תחמוד, והיינו שכשמתאוה ומבקש תחבולות כיצד לקנותו אז עובר על לא תתאוה, וכשקונהו לגמרי אז עובר על לא תחמוד. ולפי"ז כתבו שכשם שאי אפשר לעבור על לא תחמוד רק כשקונה הדבר שחומד, כך בלאו של לא תתאוה אינו עובר רק אם יכול באמת לקנות הדבר. אבל אם אינו יכול לקנותו בשום אופן, אינו עובר. וכן מדויק בלשון הרמב"ם הנ"ל שכ' שעובר רק בדבר "שאפשר לו שיקנהו ממנו" וקנהו, משא"כ אם א"א לקנותו, אינו עובר. וכ"כ הסמ"ע (בסי' שנ"ט שם(
אמנם הטור (בסי' שנ"ט) מביא ל' הרמב"ם בשינוי קצת, וז"ל הטור כל המתאוה וכו' וכל כיוצא בהן משאר דברים שאי אפשר לו לקנותן עכ"ל. ולכאו' נראה מדבריו שס"ל שעובר על איסור תאוה גם בדבר שאי אפשר לקנותו מחבירו. וביאר הפרישה שלא פליג הטור על הרמב"ם, ומש"כ הטור דברים שא"א לקנותן, היינו שאיירי בדברים שקשה להאדם המוכר להיות זולתן, וא"א למכרן כי אם בקושי ע"י שיפייס המוכר בריצוי כסף טובא, ואז עובר על לא תתאוה, משא"כ בדבר שא"א לקנותו בשום אופן אינו עובר על לא תתאוה
עובר רק אם חושב מחשבות כיצד יגיע החפץ לידו
מוכח מדברי הפרישה הנ"ל שאם אפשר לקנות החפץ בקלות, לא שייך איסור תאוה כלל, שהרי בקל יכול לקנות, ואינו צריך לחשוב כיצד יקנהו. והאיסור של לא תתאוה אינו בתאוה לחוד, ואינו עובר רק אם חושב דרכים כיצד יקנהו. וכ"כ בערוך השלחן )סי' שנ"ט אות ח'(. וכ"כ החרדים )במצוות התלוית בלב( שאם לא גמר בלבו להשתדל לקנותו אינו עובר על לא תתאוה. אמנם בשדי חמד )מערכת ל' כלל ק"ל ד"ה ובספר( מביא מספר יהודה יעלה )חו"מ סי' ל"ג( שאם רואה כלי אצל חבירו ומתאוה בלבו שרוצה ג"כ בכלי זו, עובר על לא תתאוה אפילו אם אינו חושב מחשבות כיצד יגיע הכלי לידו. אמנם בסוף דברי השדה חמד מביא הרבה פוסקים שחולקים וס"ל שאינו עובר בתאוה לחוד, שהרי אין ביד אדם למנוע תאוה זו מלבו עכת"ד.
חמד חכמה או מלאכה
לפי מה שנתבאר נמצא שכדי לעבור על איסור של לא תתאוה צריך לחשוב כיצד יגיע חפץ של חבירו בידו, וגם צריך להיות ביכלתו של החומד שיגיע החפץ לידו. ולפי"ז מסיק הערוך השלחן )שם( שאם מתאוה וחומד בלבו שחבירו ילמדנו חכמה או מלאכה, אינו עובר על האיסור, שהרי אי אפשר לקנותן. וכן לגבי האיסור של לא תחמוד שעובר כשיגיע הדבר לידו, אינו עובר אפילו בכה"ג שלמעשה לימדו חבירו חכמה או מלאכה. ומביא שכן דרשו במכילתא, לא תחמוד כלל, בית שור וכו' פרט, וכל אשר לרעך כלל, הרי כלל ופרט וכלל, מה הפרט דבר שהוא קונה ומקנה, אף הכלל דבר שהוא קונה ומקנה. והיינו שאינו עובר רק אם מתאוה וחומד לדבר שכשהוא אצל ראובן איננו אצל שמעון, משא"כ חכמה או מלאכה שיכול להיות אצל שניהם ביחד
אך במתאוה לקבל תפקיד או משרה של חבירו, לכאו' שייך האיסור כיון שרוצה ליטלה מחבירו. אך יש לעיין בזה שבזה אינו שייך קנין. ובספר פסקי משפט מציין לדברי הסמ"ק )מצוה כ'( שמביא הגמ' בסוטה )דף ט'( על לאו זה של לא תחמוד, שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו גם את שלו מוציאין מידו. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל ואבשלום ונחזי ואדוניה ועזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם, ולא מבעיא שמה שבקשו לא ניתן להם, אלא אף מה שבידיהם נטלו מהם. מבואר ששייך איסור של חימוד גם במתאוה לקבל תפקיד ומשרה של חבירו.
אם אינו חומד אותה החפץ שביד חבירו דוקא
בפשטות מבואר שהאיסור הוא דוקא אם חושב כיצד יגיע אותו החפץ שרואה ביד חבירו לידו, אבל אם רואה כלי נאה אצל חבירו ומתאוה לו, וחושב כיצד יקנהו בחנות, אינו עובר על לא תתאוה, וכן אם למעשה יקנהו בחנות אינו עובר על לא תחמוד. וכן מדייק בשו"ת בצל החכמה )ח"ג סי' מ"ט( מלשון רוב הפוסקים.
אמנם בספה"ק דרך פקודיך (מצוה ל"ח) כ' שאיסור תאוה וחמדה שייך גם אם חומד להשיג חפץ כמו שרואה אצל חבירו, וא"צ שיחמוד לאותו שביד חבירו דוקא. ומביא ראי' מדברי הזוה"ק (בפר' יתרו דף צ"ג ע"ב) שכ' שהתורה כתב פרטים באיסור של לא תחמוד להורות שרק הני איסורא, משא"כ חימודא דאורייתא מותרת, ומותר לחמוד לתורתו של חבירו. וכ' ע"ז הדרך פקודיך וז"ל והנה אם נאמר דכוונת התורה בלא תחמוד הוא רק שלא לחמוד אותו החפץ ממש של חבירו, שיקחנו מיד חבירו ויהיה שלו ולא של חבירו, מהו זה שאמר יכול אפילו חימודא דאורייתא, הרי חימודא דאורייתא אינו באופן זה כלל, שאם רואה שחבירו יודע איזה מסכתא וחומד שידע גם הוא כמוהו הרי נשארת הידיעה גם אצל חבירו, והוא חומד רק דוגמת החפץ של חבירו, ובאם באמת חומד שידע הוא המסכתא וחבירו ישכח מלבו, זה ודאי באיסור דלמה ירצה שישכח חבירו התורה, אלא ע"כ דס"ל לזוה"ק שכוונת התורה הוא שהאיסור הוא אפילו אם חומד שיהיה לו חפץ דוגמת החפץ של חבירו ולא יקח אותו החפץ מיד חבירו, רק שיהיה גם לו דוגמתו. ובזה יונח מה שאמר יכול אפילו חימודא דאורייתא, דו"ק ותשכח כי כנים הדברים, הראיתיך בעיניך שמה לא תעבור את פי השם יתברך עכ"ל. ומדבריו מבואר שס"ל שעוברים על האיסור גם בחומד דוגמת חפץ של חבירו, ועוד נראה שס"ל ששייך איסור תאוה וחימוד גם בלימוד חכמה. אמנם כבר כתבנו לעיל שרוב פוסקים לא ס"ל כן.
אופנים שאינו עובר על האיסור
מכל זה נמצא שאינו עובר א] אם שכיח לקנות בקלות. ב] בלימוד חכמה, לרו"פ. ג] באינו חומד אותו החפץ רק דוגמתו, לרו"פ. ובאחרונים מבואר עוד אופנים: ד] אם רצון חבירו למכור אותה חפץ, אינו עובר. כ"כ במנחת פתים )סי' שנ"ט סעי' י'( בשם החינוך )מצוה תט"ז(. ה] בחומד כלי של גוי לא שייך האיסור, שהרי כתיב בית רעך. וכ"כ בשו"ע הרב (או"ח סי' ת"מ קו"א אות י"א)