שאלה:
לכבוד המערכת.
יש לי אח מלמד תינוקות בת"ת חשובה, וגם אני שולח בני להת"ת הנ"ל. בתקופה האחרונה נשקע הת"ת בחובות והתחילו להזניח בתשלומי המלמדים. ובא אלי אחי בבקשה שהיות שכבר תבע מהמוסד לשלם לו הדמים שחייבים לו, והם השיבו לו שלעת עכשיו אין להם ממה לשלם. לכן מבקש ממנו שדמי השכ"ל שאני מחויב להמוסד אשלם לו.
כשספרתי זאת לאחרים אמר לי אחד שהיה לו ג"כ עובדא כזה והוא שילם לחבירו במקום לשלם להמוסד. אבל כשנתברר הדבר להמוסד הקפידו ע"ז ואמרו שאם יעשה כן עוד, לא יתקבל בנו לשנה האחרת.
והנני רוצה לדעת א] האם אני רשאי, או חייב לשלם לאחי המלמד. ב] אם איני משלם לאחי, האם יש לו תביעה עלי.
ואם אני מחויב לשלם לאחי, רצוני ג"כ לדעת ג] מה הדין אם המוסד יתנה בפירוש שאני צריך לשלם להם דוקא. ד] וכן מה יהיה הדין אם המוסד יאמר לי שאם לא אשלם השכ"ל להם דוקא, יסלקו בני מהמוסד.
ייש"כ גדול, ש. גרינפעלד
תשובה:
א] באופן שהמוסד חייב לשלם להמלמד, ואינם משלמים לו, חייב האב לשלם לאחיו, ולא להמוסד. מדין שעובדא דר' נתן.
ב] בדיעבד אם שילם להמוסד, וידע בבירור בשעת התשלומין שהמוסד חייב לאחיו, וגם ידע שאחיו לא יקבל מהם שום תשלומים, חייב האב לחזור ולשלם לאחיו. אבל אם בשעה ששילם להמוסד לא ידע בבירור שהמוסד חייב לאחיו, או לא ידע בבירור שאחיו לא יקבל תשלומים, א"צ לחזור ולפרוע לאחיו.
ג] אף אם המוסד התנה מתחלה שהאב ישלם דוקא להם, אינו מועיל התנאי וצריך לשלם לאחיו.
ד] אבל אם המוסד מזהיר לו שאם יעשה כן לא יקבלו עוד בניו בהמוסד, יכול לשלם להמוסד.
בירור הדין:
א] דין זה תלוי, אם הגוי נתן לו המעות בתורת דמי תיווך כגון שהמתווך הטעה את העכו"ם1, או אם הגוי טעה בעצמו, אז ה-$1,000 שקיבל מהגוי שייכים להמתווך בלבד, ואין ליששכר המשכיר זכות בהמעות, ומחויב לשלם להמתווך דמי התיווך כנהוג:
מבואר בשו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ז וז"ל שלח שלוחו לקבל מעות מן העכו"ם וטעה העכו"ם ונתן לו יותר הכל לשליח עכ"ל. וא"כ בנדו"ד אם נתן הגוי ה- $1,000 משום שסבר שמוטל עליו לשלם דמי תיווך, אז שייכים המעות להמתווך בלבד, והמשכיר מחויב לשלם דמי תיווך כנהוג.
ב] אבל אם הגוי ידע שאין לו לשלם דמי תיווך, ונתן המעות בתורת מתנה, אז תלוי אם המתווך כבר קיבל גם הדמי תיווך שחייב לו המשכיר, ומוחזק בכל המעות, יכול לעכב הכל לעצמו. אבל ראוי לפשר שיתן לו חלק מחצי של ההוספה שנתן לו הגוי:
קי"ל בשו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ו שאם שלח שליח לקנות חפץ בדבר שהשער קצוב, והמוכר הוסיף לו יותר ממה שביקש לקנות, אז הדין שהשליח והמשלח חולקין בהריוח. וכן שליח שהלך למכור חפץ בשער קצוב, והלוקח הוסיף לו מעות יותר ממה שביקש, הדין הוא ג"כ שחולקין בהריוח.
מקור דין זה הוא בגמ' כתובות (דף צח:), ושם מיירי כשהמוסיף לא פירש אם מוסיף דוקא להשליח. אבל אם המוסיף מפרש שכוונתו ליתן מתנה להשליח, אז פליגי הראשונים למי שייך ההוספה, ותלוי בטעם הדין המבואר בגמ' שחולקין בהריווח. רש"י (בד"ה שיש לו קצבה) כתב שחולקין דוקא באופן כשהמוסיף הוסיף בסתם בלי שום פירוש, שאז אמרינן שמאחר שיש שער קצוב, א"כ בודאי מה שהמוכר או הלוקח הוסיף יותר ממה שהיה ראוי ליתן, כיון ונתן לשם מתנה, אמנם מסופקים אנו אי כיון ליתן ההוספה להמשלח או להשליח, ולכן חולקין מכח ספק זו. נמצא שלשיטת רש"י אם יפרש הנותן להדיא שכוונתו להוסיף להשליח דווקא, אז כל ההוספה שייך רק להשליח.
אבל הרי"ף והרא"ש (שם) חולקים על רש"י וס"ל שטעם הדין שחולקין הוא משום שאף שאנו תולין שכוונת המוסיף ליתן מתנה להשליח לבד, עכ"ז מאחר שהריוח בא מכח ממון המשלח, מחויב השליח לחלוק עם המשלח בחצי ההוספה. ולשיטתם פשוט שאף אם הנותן יפרש בהדיא שכוונתו ליתן מתנה להשליח דוקא, לא יועיל כלום, והשליח יצטרך לחלוק עם המשלח בחצי ההוספה.
ולענין הלכה. פסק הרמ"א "מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל לשליח" וזהו כשיטת רש"י. אמנם הש"ך שם (בס"ק י"ב) תמה על הרמ"א למה פסק בפשיטות נגד הרי"ף והרא"ש, וגם הט"ז שם מסיק שהעיקר הוא כשיטת הרי"ף והרא"ש.
והשתא נחזי בשאלתנו, באופן שהגוי ידע שאין לו לשלם כלום, וברור שכיון להוסיף מתנה להמתווך, א"כ לשיטת רש"י שכן פסק הרמ"א, שייך כל ההוספה להמתווך בלבד. אמנם להרי"ף והרא"ש שכן פסק הטו"ז וכן נוטה דעת הש"ך, כיון שהריוח בא מכח הבית של יששכר, א"כ בכל אופן צריך לחלוק בההוספה עם המשכיר. ולכן אם המתווך מוחזק במעות אי אפשר לחייבו לשלם חצי להמשכיר, מאחר שיכול לומר קים לי כשיטת רש"י וכפסק הרמ"א. אמנם אעפ"כ ראוי לפשר שיתן לו חלק מן ה- $500 לצאת גם כשיטת הרי"ף והרא"ש.
ג] באופן הנ"ל שהגוי נתן המעות בתורת מתנה, אבל המשכיר עדיין מוחזק בדמי התיווך שחייב לשלם להמתווך, אז יכול לטעון שרוצה לעכב חלק מהמעות שחייב לשלם להמתווך כנגד דמי ההוספה, ובנדו"ד $500. אבל מ"מ ראוי לפשר, ולא יעכב כל ה- $500. אמנם כל זה כשיודע המשכיר, אבל אם המשכיר אינו יודע מההוספה שקיבל המתווך, אין על המתווך שום חיוב להודיעו, ויכול לתבעו כל המעות שמחויב לשלם לו בתורת דמי תיווך:
ביארנו לעיל באות ב' שבאופן שהגוי נתכוון ליתן מתנה להשליח, יש בזה פלוגתת הפוסקים, ולשיטת הרי"ף והרא"ש צריך השליח ליתן מחצה להמשלח. וא"כ הי' מקום לדון שאם יששכר המשכיר מוחזק בדמי השכירות, יכול לומר להמתווך קים לי כשיטה זו ואתה חייב לי $500, ולכן אנכנו מדמי התשלומין שאני מחויב לך.
אבל באמת אין הדברים פשוטים כ"כ. שכל הנ"ל היה נכון רק באופן שהמשכיר מוחזק בדמי המתנה ואז הי' יכול לומר קים לי, שמגיע לי חצי. אבל בנידו"ד אין המשכיר מוחזק בדמי המתנה, רק מוחזק בדמי התיווך, ועל דמי התיווך אין שום ספק שבודאי מחויב המשכיר לשלם להמתווך. ומה שרוצה לעכב חלק ממעות זו, הוא משום שטוען שהמתווך חייב לו מעות ממקום אחר, ולכן טוען שאפרע חובך שאתה מחויב לי מהמעות שאני מחויב לך. והדין בזה שאם המשכיר יכול לטעון בוודאי שחייב לו המתווך מעות ממקום אחר, אז הי' יכול לעכב המעות, אבל בכה"ג שאין המשכיר יכול לטעון בתורת ודאי שהמתווך מחויב לו, כיון שיש בזה ספיקא דדינא וכנ"ל, וגם המתווך אינו יכול לומר בודאי שהמשכיר חייב לו מכח ספיקא דדינא הנ"ל, א"כ הו"ל כמלוה ולוה ששניהם מסופקים אם נפרע החוב. ותלוי בפלוגתת הגדולי אחרונים אם בכה"ג יש חיוב על הלוה לשלם לצאת ידי שמים2, וא"כ אף שיכול המשכיר לעכב ה- $500 מדמי התיווך שמחויב לשלם, מ"מ מאחר שלכמה פוסקים מחויב לצאת ידי שמים לכן ראוי לפשר, ולא יעכב כל החמש מאות לעצמו.
ולפי מה שביארנו שהמשכיר מחויב בודאי ליתן דמי התיווך, וכל השאלה אם יכול לעכב מכח ההוספה של הגוי, א"כ אם המשכיר אינו יודע, אין שום חיוב על המתווך להודיעו.
אמנם ראוי להדגיש שכל הנידון הוא באופן שמתחילה לא ירד המתווך לקבל כסף מהגוי. אבל באופן שמתחילה יורד להעסק על דעת לקבל כסף גם מהגוי, צריך שאלת חכם.
1 ויש להדגיש שאנו מתיחסין בהתשובה באופן דיעבד, שכבר הוטעה את הגוי, ואין אנו דנין אי מותר להטעות הגוי, שזהו שאלה בפני עצמו, וישאל למורה הוראה. [ועי' שו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעיף א' ובנו"כ שם]
2 הרשד"ם בשו"ת סי' מ' מובא בש"ך סעי' ע"ה סקס"ה מחייב, אבל הט"ז שם פוטר. וכן נראה הכרעת הש"ך שם סקס"ז. וע"ע בקצה"ח סק"ה שלפי דבריו יתחייב המשכיר כאן לשלם מעיקר הדין.