שאלה:
אמע"כ הגליון הנפלא משפטים.
לפרנסתי הנני עוסק במכירת חפצים לחנוית (wholesale). הסדר של העסק הוא שהמייצרים במדינת הודו שולחים הסחורה שאני מזמין למרכז גדול (הנקרא fulfillment center) הנמצא תחת בעלותו של ר' אהרן גרינבוים. סדר המכירה הוא שאני מוצא קונים לקנות הסחורה, והמרכז מטפל בשליחת החפצים להקונים.
בזמן האחרון אירע שכאשר הקונים פתחו הקופסאות שמונח שם החפצים, מצאו יותר ממה שהי' אמור להיות שם. אחר שבדקתי הדבר, נוכחתי לדעת שהמייצרים בהודו טעו בכל הסחורה שהזמנתי. שבמקום שיהי' ג' חפצים לכל קופסא, היו ד' חפצים בכל קופסא. אמנם על החשבון ששלחו לי המייצרים עבור הזמנה הנ"ל, כתבו שיש ג' חפצים בכל קופסא, ואכן שילמתי להם על פי החשבון ששלחו לי, ונמצא שקיבלתי בכל קופסא חפץ אחד בחינם.
ובזה באתי לשאול אם אני צריך להחזיר הטעות להמייצרים בהודו. ואת"ל שאין אני צריך להחזיר להם הטעות, השאלה נשאלת למי שייך המותר, האם שייך לי שהרי אני בעל החפצים ואני הזמנתי אותם. או ששייך לבעל המרכז כיון שמונחים אצלו. ומה הדין במה שכבר הגיע להקונים אם שייך להם, או שצריכים להחזיר לי מה שקיבלו בטעות.
מנחם בערגער
תשובה:
א] טעות כזו שהמייצרים אינם יודעים מההוספה, נחשב כמציאה. ואין צריך להחזיר הטעות להעכו"ם במקום שטעו מעצמם, באופן שליכא חילול השם.
ב] החפצים שעדיין נשאר בהמרכז. אם הכל מונח בהקופסאות השייכים למנחם אז זוכה מנחם בעל החפצים בכל. אמנם אם המציאה מונח בנפרד מחוץ להקופסאות, יש אופנים שאהרן בעל המרכז קונה אותם, ותלוי במציאות הדברים כמבואר להלן.
ג] מה שכבר בא לידי הקונים, קודם שנתוודע הטעות, אין יכולים להוציא מידם.
בירור הדין:
א] טעות כזו שהמייצרים אינם יודעים מההוספה, נחשב כמציאה. ואין צריך להחזיר הטעות להעכו"ם במקום שטעו מעצמם, באופן שליכא חילול השם:
מקודם יש לעיין איזה סוג טעות הוא. שאם המייצרים ידעו מההוספה, וכתבו על החשבון שמונח ד' חפצים בכל קופסא, רק על התשלומין כתבו שצריך לשלם בעד ג' חפצים לכל קופסא. אז באנו לדין הוספה במקח, שדנים בזה הפוסקים בסי' קפ"ג, ולכאו' שייך הכל להלוקח. אבל בנידו"ד שהגוי המוכר אינו יודע בכלל מהטעות, ומהחשבון שכתב שנתן רק ג' חפצים לכל קופסא מוכח שאינו יודע מההוספה, ובלי כונה נתן ד' במקום ג'. נראה שזה טעות גמור, ונחשב כהפקר ומציאה גמורה.
וזהו דבר פשוט שאין שום חיוב להחזירו להעכו"ם אם לא במקום שיש חשש חילול השם, כמש"כ בשו''ע (סי' שמ''ח ס"ב) שאם הגוי טעה מעצמו אין הישראל חייב להחזירו, ודינו כמו אבידת עכו''ם שמותר לישראל ליטלו. ובנידו"ד שלא הטעה להגוים כלל. הוי כהפקר ומציאה, ויכול ליטלם לעצמו.
ב] החפצים שעדיין נשאר בהמרכז. אם הכל מונח בהקופסאות השייכים למנחם אז זוכה מנחם בעל החפצים בכל. אמנם אם המציאה מונח בנפרד מחוץ להקופסאות, יש אופנים שאהרן בעל המרכז קונה אותם, ותלוי במציאות הדברים כמבואר להלן:
אחר שנתבאר שאין חיוב להחזיר הטעות להעכו"ם, והרי זה כמציאה, נשאר לדון מי קנה המציאה. והנה בשו"ע חו"מ הל' אבידה סי' רס"ח סעי' ג' כתב וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת עכ"ל. מבואר שמציאה שנפלה בחצר המשמרת, נקנה לבעל החצר בקנין חצר אפילו שלא מדעתו. וא"כ בנידו"ד הרי המציאות הגיע להמרכז, והוה חצר המשתמרת, וא"כ כל מציאה שמונח שם נקנה לבעל החצר, אפילו בלי ידיעתו.
אמנם עלינו לברר מי הוא בעל החצר. והגם שבמשקל ראשון נראה שאהרן בעל המרכז נקרא בעל החצר, אבל מ"מ אין זה ברור, שהרי מנחם שכר מקום בהמרכז להניח שם חפציו, וא"כ יכול להיות שמנחם שהוא השוכר נקרא בעל החצר.
ובאמת פליגו הראשונים בדין חצר המושכר למי קונה בקנין חצר. דעת הרמב''ם הוא שגם כשהשכיר חצירו לאחר, קונה המשכיר בה על ידי קנין חצר. אמנם דעת הראב''ד אינו כן, וס"ל שהשוכר קונה ע"י קנין חצר בהחצר המושכר לו, וכן סובר הרא"ש. והמחבר בסי' ר"ס ס"ד סותם כהרא"ש. ואף שבסי' שי''ג בענין זבל שבאים מהפקר בחצר המושכרת פסק המחבר שקנאם המשכיר בקנין חצר, ביאר הקצוה"ח (סי' שי"ג סק"א) שדוקא בזבל שדעת המשכיר עליו, ס"ל להמחבר שנקנה להמשכיר בקנין חצירו, משא"כ לגבי שאר מציאות והפקר נקנה הכל להשוכר ע"י החצר ששכר. וכעי"ז ס"ל לעוד פוסקים1. וא"כ נראה שבנידו"ד החצר שייך להשוכר.
אמנם מ"מ יש לעיין שלא יקנה השוכר בנידו"ד. חדא י"ל שאינו קונה בקנין חצר, מאחר שבנידו"ד אין בעל המרכז מייחד מקום לבעל החפצים להניח שם סחורתו, ויכול בעל המרכז להניחו בכל מקום שירצה, ואפי' אחר שמניחו במקום אחד יש לו רשות לסלקו למקום אחר, ובאופן זה פליגו הפוסקים אם החצר שייך להשוכר לקנות בו. שלהקצוה''ח (סי' קפ''ט סק"א) שייך החצר להשוכר, ולהמהרי''ט אין החצר שייך להשוכר בכה"ג, וכדבריו פסק הנתיה"מ (בפתיחה לסי' ר')2.
ועי"ל שאין להשוכר קנין חצר מטעם המבואר בספר דברי משפט (סי' קצ"ח סק"ב), שהיכא שרק המשכיר דר בהמקום, ואין להשוכר דריסת הרגל במקום המושכר לו. והמקום מושכר לו רק להניח שם חפציו. בכה"ג גם הראב''ד מודה להרמב''ם שהקנין חצר הוא רק להמשכיר ולא להשוכר כלל.
ומכל הנ"ל נראה שבנידו"ד בעל המרכז נקרא בעל החצר לרוב פוסקים, ויכול ליטול לעצמו המציאות שהגיעו מטעות העכו"ם, מאחר שנקנו לו ע"י חצירו.
אולם מתוך דברי השואל מובן, שכל החפצים הי' מחולקים בקופסאות, ובכל קופסא שקנה מהגוי יש חפץ א' בטעות. וא''כ מאחר שקי"ל ברמ"א (סי' קצ"ד ס"ג) שישראל קונה מטלטלין מעכו"ם בקנין כסף גרידא, (ובסמ"ע שם מבואר שדין זה לכו"ע), נמצא שמנחם קונה החפצים והקופסאות תיכף בעת שהגוי משלחם, בקנין כסף. וא"כ תיכף כאשר קונה הקופסאות מהעכו"ם, קונה כל מה שמונח בתוכם. וכמבואר בסי' ר' סעי' ג' שכליו של אדם קונה לו כמו חצרו, כשמונח במקום שיש לו רשות להניח שם כליו. ובנידו"ד בוודאי נקרא יש לו רשות להניח שם סחורתו. וא"כ קונה מנחם כל המציאות ע"י שמונח בהקופסאות ששייכים לו.
ומאחר שיש להכלים דפנות, א"כ נקרא משתמרת לבעל הכלי, וקונה שלא מדעתו, וכמבואר בנתיה''מ (שם סק''ו) שכלי שיש לו דפנות נדון כחצר המשתמרת וקונה לבעל הכלים3. וא"כ בשאלתינו שהכל מונח בכליו של מנחם, נראה שקנה כל המציאות, אפי' מה שעדיין מונח בהמרכז של אהרן, ואין לבעל המרכז בה כלום.
ג] מה שכבר בא לידי הקונים, קודם שנתוודע הטעות, אין יכולים להוציא מידם:
מה שכבר בא ליד הקונים, קודם שנתוודע הטעות, נראה שכבר זכו בו הקונים, ואין להוציא מידים. שהרי טעות כזה אין רגילות שיהי', ונקרא כמציאה שאין רגיל לבוא, ושלא עלה על דעת אדם שיבוא מציאה כזה לחצירו. ומציאה כזו תלוי במחלו' הראשונים בביאור הדין שמובא בסי' ר"ס סעי' א' "מי שמצא מציאה בגל או בכותל ישן הרי הוא של מוצאו". והקשו למה אינו קונה בעל הכותל ע''י קנין חצר. המרדכי מבאר שחצירו קונה לו שלא מדעתו רק במציאה דאסיק אדעתיה, משא"כ בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו שלא מדעתו. וכן פסק ברמ''א בסי' רס''ח ס''ג. ולפי"ז מבואר שמציאה שאין רגיל לבוא אינו נקנה לו שלא מדעתו. [והגם שהנתיה''מ (שם סק"ג) חולק על הרמ''א, וכתב שהטעם שלא קנאם בעל החצר הוא משום דאבודה מכל אדם כמש"כ הרמב"ם (פט"ז מגזילה ה"ח), או משום שאין הווה להמצא דבר זה מעולם וכמש"כ התוס' (ב"מ דף כ"ו. ד"ה דשתיך). ולכן מסיק הנתיבות שלשיטתם אין ראי' לדברי המרדכי הנ"ל, ולדבריהם נקנה שלא מדעת בעל החצר גם מציאה שאין רגיל לבוא. וא''כ בנידו"ד ג"כ יקנה בעל החצר אפילו לפני שיתוודע הטעות. אמנם הקצוה''ח מסיק להלכה (סי' קפ''ג סק''ט) שספיקא דדינא הוא], וא''כ אין יכולין להוציא מיד הקונים מה שכבר הוחזקו.
1 הנה הש"ך (סי' שי"ג סק"א) ס"ל לענין דינא עיקר כמש"כ בסי' שי"ג וכשיטת הרמב"ם, וכתב בתי' הב' שהמשכיר קונה חוץ באופן "שהונח בו הדבר לדעת השוכר, וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו, יהא כאילו מונח ברשותו הקנוי לו". ויש לעיין בדעת הש"ך, מה ס"ל בנידו"ד, שי"ל שבכה"ג שהשוכר שכר המקום לכל הקופסאות שיגיעו ממדינת הודו על שמו, יכול להיות שהש"ך מודה שיקנה בקנין חצר, כיון שהוי כאילו שכרו בפירוש על כל החפצים שיגיעו בשבילו. ובזה נכלל המציאה. אך עדיין יש לעיין בזה.
2 וכן יש לעיין מטעם אחר שלא יקנה השוכר בנידו"ד. מאחר שקי"ל בסי' ר' (ס"א) שכדי לקנות בחצר שלא מדעתו, צריך החצר להיות חצר משתמרת, וא"כ י"ל שמאחר שבעל המרכז הוא הנושא ונותן שם לחוד, ומניח שם עוד סחורה מסוחרים אחרים. א"כ אפשר שאין זה נקרא משתמרת להשוכר לכו"ע. אך מ"מ יש להשיב על זה, שהרי בעל החפצים משלם לבעל המרכז לשמרו, וא"כ י"ל שהוי כשלוחו לשמרו, ונקרא משתמרת להשוכר. וצ"ע.
3 ולכאו' יש לבעל דין לומר שמנחם קנה רק כפי מספר הסחורה שהזמין, ומונח בחלק מהקופסאות, והקופסאות הנשארים הן של המציאה. מ"מ נראה דאעפ"כ קונה בעל החפצים, שהרי כל הקופסאות מונחים על לוח [palette], והן ג''כ כליו של מנחם, והגם שלהלוח הזה אין לו בית קיבול, ודעת המחבר בסי' ש"ע סעי' ד' שכלי שאין לו תוך אינו קונה מן התורה, מ"מ עיין במחנה אפרים (הל' קנין חצר סי' י"א) שהמחבר איירי שם לענין לקנות חיות ועופות שיכולים לברוח, במצודה שאין לה בית קיבול. משא"כ בשאר חפצים שאין יכולין לברוח, לכו"ע קונה מה''ת אפי' בכלי שאין לו בית קיבול.