י"ג] חמץ אצל חמיו

שאלה:

הנה, לפני חג הפסח העעל"ט, הי' לי קנקן של יין שרף חשובה ויקרה, וכשראיתי שימי הפסח ממשמשין ובאין ואין ביכולתי לסיים הקנקן קודם החג, ולא רציתי למכרו לעכו"ם מאחר שאבותי ורבותי מחמירים שלא למכור יי"ש לעכו"ם מפני שמחשיבים היי"ש כחמץ בעין, אבל מאידך גיסא לא רציתי להפסיד היי"ש בידים. והיות שידעתי שחמי ר' שלמה ז. אינו מחמיר כנ"ל ונוהג שגם יי"ש מוכר לעכו"ם, נתתי הקנקן בתוך קופסא בביתו של חמי, וכיוונתי בפירוש שבנתינת היי"ש, אני מקנה היי"ש לחמי, כדי שיכלל בהמכירת החמץ שלו לגוי, ויהי' באפשרות להשתמש בהיי"ש אחר פסח. אבל בשעת מעשה לא גיליתי לחמי כלום, ואכן לא ידע בזה בשעת שמכר חמצו לגוי.

וע"כ באתי אליכם לדעת את הדין, האם באמת קנה חמי היי"ש שלא בידיעתו, וא"כ נכלל בהמכירת חמץ שלו, או שמא לא נקנה החמץ לחמי מאחר שלא ידע בזה, וא"כ הו"ל חמץ שעבר עליו הפסח, ואסור בהנאה.

ייש"כ, משה ר.

תשובה:

הנה בלשון השאלה אינו מבורר מה היה בדעת משה ר. לעשות עם היי"ש אחר הפסח. והדין תלוי בכוונתו, וכשיתבאר בעזהשי"ת:

א] אם היה בדעת משה להשאיר היי"ש בבית חמיו לאחר הפסח ולא הי' בדעתו להחזירו, ועיקר כוונתו היתה שהיי"ש לא ילך לאיבוד. אז נראה שחמיו ר' שלמה ז. קנה היי"ש אע"פ שלא ידע, והיי"ש נכלל במכירתו להגוי, ומותר בהנאה אחר פסח. אמנם מן הראוי שלא יעשה כן לכתחלה להקנות לאחר בלי ידיעתו.

ב] אמנם אם היה בדעת משה שלא יגלה כלום מזה לחמיו, וכוונתו היה ליטול היי"ש בחזרה מעצמו לאחר הפסח באומדנא שבודאי יתרצה חמיו בזה, נראה שהוא שאלה חמורה ויעשה בזה שאלת חכם.

בירור הדין:

במס' ב"מ (דף יא). איתא אמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעי' כ' וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אע"פ שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר עכ"ל. וא"כ לכאו' גם בנידו"ד אף שלא ידע ר' שלמה ז. כלום ממעשה חתנו, אעפ"כ כיון שמשה ר. נתנו בבית חמיו, נקנה לו היי"ש ע"י חצירו, שפועלת גם שלא מדעתו של בעל החצר, ולפי"ז נכלל ונקנה היי"ש במכירתו לגוי.

אמנם אין דברים אלו ברורים, שהרי לעומת זה איתא בגמ' ב"מ (דף כה): שמי שמצא מציאה בגל ובכותל ישן, יש לו לתלות שמן האמוריים הן, ויכול ליטלו לעצמו. וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' ר"ס סעי' א' וז"ל המוצא בגל או בכותל ישן הרי הוא של מוצאה עכ"ל. ונתקשו בזה כל הראשונים, למה במצא מציאה הנ"ל לא קנה בעל החצר את המציאה בקנין חצר. ומצאנו בזה כמה ישובים. בתוספות) שם כו. ד"ה דשתיך( כתבו וז"ל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם עכ"ל. וכדברי התוס' נקטו כמה ראשונים. ולשיטתם בנידו"ד נקנה היי"ש מאחר שחמיו יתוודע מזה אחר הפסח.

אמנם המרדכי )שם סי' רנ"ח, בשם המהר"ם ור"ת והריב"א( מיישבו באופן אחר, שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו רק בדברים שהם רגילים לבא, והי' בדעתו של בעל החצר שיבואו. אבל דברים שאינם רגילים לבא, ואינו מעלה בדעתו כלל שיבא, אין חצירו קונה לו שלא מדעתו. ולדינא נקט הרמ"א (בסי' רס"ח סעי' ג)' כשי' המרדכי. וא"כ לכאו' ה"ה בנידו"ד, אם אין מן הרגילות שאדם אחר יתן יי"ש בביתו של ר' שלמה בלי ידיעתו, הו"ל כדבר שאינו רגיל לבא, ולא קנה לו חצירו. וכ"כ בשו"ת חינוך בית יהודה )סי' י"ג, מובא בבאה"ט הל' פסח סי' תמ"ח סק"י, ובח"י שם ס"ק ט"ו( באחד שהיה לו חמץ בערב פסח ורצה למכרו לגוי, ולא אמר כלום להגוי רק הניחו בחדר של חבירו, וסמך שהיות שחבירו ימכור כל חמץ שמונח ברשותו יכלל גם חמצו בהמכירה להגוי, ופסק שם שאין להתיר החמץ, ואפי' אם הישראל הוקנה החצר להגוי, אעפ"כ לא קנה הגוי חמצו של הישראל השני ע"י חצירו, מאחר שאין חצירו של אדם קונה שלא בידיעתו דבר שאין רגיל לבוא, ומאחר שלא קנה אותו בעל החצר, א"א לו למכרו לגוי, וציין לדברי הרמ"א הנ"ל.

אבל אעפ"כ יש לדון ולומר שנידו"ד שאני, ונקנה גם לפי שי' המרדכי והרמ"א הנ"ל. שהרי בנידו"ד התכוון משה בפירוש להקנות היי"ש לחמיו, וא"כ י"ל שמאחר שהי' כאן דעת אחרת מקנה, לכו"ע קנה חמיו היי"ש בקנין חצר אפילו בלי ידיעתו, ומש"כ המרדכי והרמ"א הנ"ל שא"א לקנות דבר שאין רגיל לבוא, הוא רק במציאה וכדו' שאיןדעת אחרת מקנה. ומקור דברים אלו הוא ברשב"א )בחי' לגיטין כ(: ובראב"ד )מובא בנמוק"י פרק חזקת הבתים ,( ושיטתם מובא בקצוה"ח (סי' ער"ה סק"ד) ובניתה"מ (סי' ר' סקי"ד) שכתבו על הא שקי"ל (בסי' רע"ה סעי' כ"ה) שהעודר בנכסי הגר [שמת, ונכסיו הפקר] וכסבור שהם שלו, לא קנה משום שאין אדם קונה אם אין לו דעת לקנות. זהו רק בקונה מציאה או מן ההפקר, אבל אם יש דעת אחרת שמקנה לו, אין צריכים דעת הקונה לקנות, ומועלת דעת המקנה גם להקונה שלא מדעתו. הרי מבואר שמי שנותן מתנה לחצר חבירו וכיוון להקנותו לבעל החצר, קנה בעל החצר שלא מדעתו אפילו בדבר שאין רגיל לבוא (וכן מבואר בקצוה"ח סי' קפ"ג סק"ט.) וביאור הדברים נראה, שמה שכתבו המרדכי וסיי,' אין הריעותא בגוף החצר, רק שנחשב כעושה מעשה קנין בלי דעת, וכעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו, משא"כ כשיש דעת אחרת מקנה, שמועיל להקונה שיקנה גם בלי דעת, אפשר לקנות גם בחצר אף שאינו רגיל לבא. ולכן בנידו"ד נקנה היי"ש לחמיו, ונכלל גם בהמכירה לגוי, ומותר בהנאה אחר פסח אפי' להמרדכי וסיי.'

אמנם אעפ"כ בודאי מן הראוי שלא יעשה כן לכתחלה להקנות לאחר בלי ידיעתו. א] יש לחשוש לשי' הי"א בקצות הנ"ל שחולקים על היסוד הנ"ל, וסוברים שא"א לקנות בלי דעת אפי' בדעת אחרת מקנה. ב] עוד יש לחוש שבנידו"ד אין לנו אומדנא דמוכח שחמיו רצה לקנות היי"ש קודם הפסח, וא"כ לדברי הנתיבות הנ"ל אינו מועיל דעת אחרת אם ליכא אומדנא דמוכח. אבל בדיעבד נראה שיש לסמוך למה שנתבאר מדברי הקצוה"ח )בסי' קפ"ג סק"ט( שבמתנה שיש דעת אחרת מקנה, קונים בקנין חצר גם דבר שאינו רגיל לבא.

ב] אמנם אם היה בדעת משה שלא יגלה כלום מזה לחמיו, וכוונתו היה ליטול היי"ש בחזרה מעצמו לאחר הפסח באומדנא שבודאי יתרצה חמיו בזה, נראה שהוא שאלה חמורה ויעשה בזה שאלת חכם:

אם היה בדעת משה שלא לגלות לחמיו ממה שעשה, ולקחת היי"ש בחזרה אחר הפסח. י"ל שאז נחשב היי"ש כדבר שאינו הווה להמצא, שכתבנו לעיל בשם התוספות שחצר אינו קונה שלא מדעת. ונראה בשי' התוס' שאין זה ריעותא בגוף החצר, רק זהו ריעותא בהקנין, שאינו מועיל באופן שלא יוודע הקונה מזה, ואינו מועיל גם בדעת אחרת מקנה, והיי"ש לא נקנה לא לחמיו ולא להגוי. וגם קשה לומר באופן זה שיהא נחשב זכות לחמיו, מאחר שלא יגיע לו שום הנאה מזה.