מזכיר שטעה
שאלה:
לכבוד הגליון הנפלא משפטים.
בעז"ה יש לי עסק גדול. יש לי מזכיר אחד שתפקידו הוא לקבל לקוחים חדשים, וגם לגבות הכסף מהלקוחים אחר שגמרנו המלאכה בשבילם. בזמן האחרון עשינו מלאכה אחד אצל חברה גדולה של אינם יהודים. ובאמת הי' העבודה שוה חמש אלף דאלער, אמנם המזכיר פשע בתפקידו ולא שם לב בדבר, ושלח להם שטר חשבון (invoice) שהם חייבים לנו רק ג' אלפים.
כשנתוודע לי הטעות, מיד התקשרתי להחברה הנ"ל וביקשתי מהם לשלם לי החוב שנשאר, אמנם הם מיאנו לשלם בטענה שקיבלו שטר חשבון רק על ג' אלפים, ועכשיו א"א לי להוציא מהם הב' אלפים הנשארים.
על כן אני שואל מכם, האם יש לי איזה תביעה על המזכיר בזה שגרם לי להפסיד הב' אלפים ע"י מעשיו.
ייש"כ גדול יעקב זילבער
תשובה:
א] מהשאלה נראה שפשע בדבר, והוי ברי היזקא, וע"י מעשיו א"א שוב בדרך הטבע להוציא המעות הנשארים. י"א שנחשב גרמי שחייב מדיני אדם, אבל יותר מסתבר שנחשב כגרמא שאינו חייב רק לצאת ידי שמים כשפשע בדבר. אמנם אעפ"כ יש לדון אם יכול הבעה"ב לתפוס מהמזכיר.
ב] לשיטת הנתיה"מ ועוד, יש לחייב המזכיר לשלם בדיני אדם מדין ערב, מאחר שהבעה"ב סמך עליו שיעשה מלאכתו באופן שלא יגרום נזק. ואם הבעה"ב מוחזק במעות יכול לומר קים לי כשיטה זו.
ג] אך פליגו הפוסקים אם גם מהדמי שכירות שצריך לשלם להעובד יכול לעכב, ולכאו' יכול הבעה"ב לומר קים לי כהפוסקים שיכול לעכב, וצ"ע.
בירור הדין:
א] מהשאלה נראה שפשע בדבר, והוי ברי היזקא, וע"י מעשיו א"א שוב בדרך הטבע להוציא המעות הנשארים. י"א שנחשב גרמי שחייב מדיני אדם, אבל יותר מסתבר שנחשב כגרמא שאינו חייב רק לצאת ידי שמים כשפשע בדבר. אמנם אעפ"כ יש לדון אם יכול הבעה"ב לתפוס מהמזכיר:
הנה יש ג' מדריגות באדם המזיק. מזיק בידים ממש, שחייב לשלם מדין תורה. מזיק בגרמא, שחייב לשלם רק לצאת ידי שמים, וא"א לחייבו לשלם בדיני אדם. מזיק ע"י גרמי שחייב ג"כ לשלם מדיני אדם1. ובנידו"ד לא הזיק המזכיר בידים, רק גרם היזק להבעה"ב על ידי מעשיו.
והנה יש להבהיר שכל השאלה הוא רק בכה"ג שפשע בדבר, מאחר שהי' לו להשים לב2. וכן רק אם מיד כששלח השטר חשבון הי' ברי היזקא, וע"י מעשיו א"א שוב בדרך הטבע להוציא שאר המעות. משא"כ אם בדרך העולם אפשר להוכיח להלוקח שבאמת שוה העבודה יותר, ובנידון רגיל יכולים להוציא המעות מהלוקח, ורק בנידון זה אין יכולים להוציא מאחר שהלוקח הוא גבר אלם, פשוט שמאחר שאינו ברי היזקא אין זה נקרא גרמי. אבל אם הי' ברי היזקא יש לעיין אם אפשר לחייבו מדין גרמי3.
ולכאו' דין זה דומה למש"כ ברמ"א סימן שפ"ו ס"ג וז"ל סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים וכו' כולם פטורים דלא הוי אלא גרמא בניזקין עכ"ל. וא"כ גם בנידו"ד לכאורה הוי רק גרמא בניזקין שאינו מחויב מדיני אדם.
אמנם מצינו בסי' קע''ו סעי' י''א ברמ''א, ומקורו במרדכי וז"ל ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון חבירו, ואומר ששמעון צוה לו לעשות וכו', אם שמעון כופר ויש לו עדות שהחובות הי' שלו וראובן פטרן, ראובן חייב לשלמן עכ"ל. והוא מדיני דגרמי. וזה דומה למה שאיתא בסי' שפ''ו סעי' ב' גבי השורף שטרות של חבירו, שכ' המחבר וז"ל וכן השורף שטר חוב של חבירו, חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון, הרי גרם לאבד ממון, עכ"ל. הרי מבואר שאע"ג שלא הזיק גוף הממון, מ"מ כיון שאיבד בידים היכולת שהי' להמלוה לגבות החוב, חייב לשלם, ונחשב כגרמי. והש"ך בסי' נ"ה סק"ד כ' בשם המשאת בנימין סי' פ"ה ששטר שאינו פרוע שהשליש החזירו להלוה, מיקרי גרמי וחייב השליש, ודומה לשורף שטרות של חבירו שבסי' שפ"ו סעי' ב'. נמצא שהרמ"א מחייב בג' אופנים: בשורף שטרותיו של חבירו, בפוטר חובותיו של חבירו, ובשליש שהחזיר שטר ללוה4. והקשו הפוסקים, מאי שנא הדין של סופר הכותב מנה במקום מאתים, מהג' אופנים הנ"ל שמחייב הרמ"א, הרי גם בכתב מנה במקום מאתים איבד היכולת לגבות המאתים.
והקצות בסי' נ"ה סק"ב מתרץ, שבשליש, מאחר שכבר הי' לו להמלוה שטר, וזה שורפו, הו"ל כמזיק בידים, משא"כ בסופר שעדיין לא הי' השטר בעולם, והסופר הוא רק כמונע מלכתוב החוב בהשטר, הוה רק כמעלים עין מלהחזיר אבידת אחיו שאין צריך לשלם מדיני אדם, וכמש"כ הרמב"ן בקונטרס דיני דגרמי, לענין יודע עדות לחבירו ואינו רוצה להעיד שאינו חייב לשלם, וא"כ ה"ה בסופר שטעה וכתב מנה במקום מאתים הוה רק כמו צייר סהדי שלא יסהדון ועיי"ש. וביאור דבריו נראה שמחדש יסוד גדול, שרק אם השטר כבר בעולם, והכל ברור, והלה שורף השטר, הרי מזיק בידים השטר שיש ביכלתה לגבות מאתים, וכן במחזיר השטר ללוה, הכל הי' כבר נכתב בהשטר, וע"י שהחזירו להלוה הזיק בידים. משא"כ בכותב מנה במקום מאתים הרי מעולם לא הי' שטר חוב ברור, והוה כאילו ביקש מאחד לכתוב שטר והלה לא כתב, שלא הזיק בידים כלום, רק גרם שאין שטר מעולם בתביעה זו, ואינו נקרא היזק בידים.
וא"כ בנידו"ד נראה שדומה ממש לכתב מנה במקום מאתים, שהרי החוב לא הי' ברור מעולם על גבי שטר, ורק הי' על המזכיר לכתוב השטר, ולא כתבה, שזה אינו נקרא היזק בידים, רק גרמא. וע"כ אין לחייבו כדין שורף שטר5. (אבל עדיין יש לעיין בזה, מאחר שכאן שלח בידים השטר חשבון שכתב בה רק ג' אלפים, והי' ככותב להלוקח שאינו מחויב יותר, על מה שבאמת מחויב. וא"כ י"ל שנחשב כאילו פטר החוב, והוה גרמי, וצ"ע.)
אמנם התומים (סי' נ"ה סק"א) מתרץ שעיקר החילוק הוא אם בשעת הכתיבה הי' ברי ההיזק או לא, ובסופר אינו ברי היזקא. וא"כ לדבריו בנידו"ד ג"כ הוה ברי היזקא מיד, שכשעכו"ם מקבל שטר חשבון על ג' אלפים ברור שלא ישלם יותר. ולכן להתומים שפיר חייב מדיני דגרמי. ויש לעיין בזה.
אמנם אפילו אם חייב רק מדין גרמא, מ"מ הרי המזכיר חייב לשלם לצאת ידי שמים. ונחלקו הפוסקים אי מועיל תפיסה בחייב לשלם בדיני שמים, ולכן יש לדון אי מועיל תפיסה. הש"ך (סי' כ"ח סק"ב ועוד מקומות) פסק שאין מועיל תפיסה, ואם תפס מוציאין ממנו. והפתחי תשובה שם מסיק שכן דעת גדולי הפוסקים. אמנם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ק"ס וח"ג סי' צ"ו וסי' שמ"ט) מביא החולקים שמועיל תפיסה. ובערך ש"י (סי' כ"ח) ובשואל ומשיב (תנינא ח"ג סי' ל"ד ותליתאה ח"ג סי' קט"ז) כתב שיכולין לומר קים לי כשיטת הסוברים שמועיל תפיסה.
ב] לשיטת הנתיה"מ ועוד, יש לחייב המזכיר לשלם בדיני אדם מדין ערב, מאחר שהבעה"ב סמך עליו שיעשה מלאכתו באופן שלא יגרום נזק. ואם הבעה"ב מוחזק במעות יכול לומר קים לי כשיטה זו:
ידוע שיטת הריטב"א (ב"מ ע"ד) שיליף מסוגיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם ממיטבא, שאם אדם שולח פועל לקנות דבר, והשליח לא קנה הדבר, ועי"ז שלא קנאו גרם מניעת ריוח להמשלח, חייב השליח לשלם ההפסד אע"פ שלא קיבל עליו תשלומין, מאחר שנתן לו מעותיו ליקח הסחורה, ואלמלא הוא הי' לוקחו ע"י אדם אחר, ולא עשה כן משום שסמך על השליח, חייב לשלם לו ההפסד, דבההוא הנאה דסמיך ליה, משתעבד לו מדין ערב, עכת"ד. והנתיה"מ מביאו בכמה מקומות (בסי' קפ"ג סק"א, ובסי' ש"ו ועוד), ומסיק לדינא שאם אדם לקח פועל לעבוד על דבר מסוים, חייב הפועל על כל ההפסדים אם לא עבד כראוי. וכמה אחרונים הביאו דבריו להלכה (ערך ש"י בסי' של"ג סעי' א', מלא הרועים ועוד). אמנם החת"ס (בסי' קע"ח) מסיק שראוי לפשר בדין זה עיי"ש. ונראה שם הבעה"ב מוחזק יכול לומר קים לי כשיטה זו.
ויל"ע בשיטת המחייבים, בפועל שנשכר לדברים כללים לזמן ארוך, אם ס"ל ג"כ שחייב בכל ההפסדות. מאחר שי"ל שכל דברי הנתיה"מ הוא רק בשוכרו להביא ריוח מסוים, שהפועל הוי ערב על ריוח דבר מסוים זה משום שהבעה"ב סמך עליו, משא"כ בפועל כללי ששכר לכל המלאכות, י"ל שלא נקרא ערב על כל ההפסדים. אמנם מצינו הרבה אחרונים שמביאים הנתיה"מ לדינא בכל פועל. וצ"ע.
אמנם אם כנים דברינו שמחויב מדין ערב, לכאורה צ"ע מזה שפטר הרמ"א בסופר שכתב מנה במקום מאתים, הרי סופר הוי ג"כ פועל. והאחרונים כבר עמדו על קו' זו, ובפתחי חושן (נזיקין פ"ג הערה ס"ב) מתרץ ששם איירי בסופר העיר, ולא בסופר פרטי. א"נ שאיירי בסופר של הלוה וההפסד הוי להמלוה.
ג] אך פליגו הפוסקים אם גם מהדמי שכירות שצריך לשלם להעובד יכול לעכב, ולכאו' יכול הבעה"ב לומר קים לי כהפוסקים שיכול לעכב, וצ"ע:
בסי' של"ז סעי' י' בדין לא תחסום לפועל, שיש איבעי' בגמ' בפועל שעושה בגפן אחד, אם יכול לאכול בגפן אחר. פסק המחבר שאם אכל הפועל מגפן אחר, אינו יכול הבעה"ב לעכב מדמי שכירתו. ומקורו ברא"ש, שלעכב ממון שכירות שחייב לפועל נקרא מוציא. אמנם הטו"ז שם חולק עליו, וכתב שדברי תימה הם, שלמה יגרע ממון שמחויב לשלם בשכירתו מממון אחר של הפועל. ונראה שהרא"ש כ"כ לשיטתו, שבכל איבעי' בגמ' א"א לתפוס, והפועל כבר מוחזק. משא"כ להרמב"ם שס"ל שבכל איבעי' בגמ' יכולים לתפוס, לכאו' פליג ע"ז, וס"ל שיכולין לתפוס. וצ"ע לדינא אם יכול לומר קים לי כהרמב"ם והטו"ז.